ביבליופיל

שוקן אסף ״ובלע״ ספרים כל חייו, ובנה עם השנים כמה מהאוספים הפרטיים החשובים בעולם של ספרות גרמנית ועברית. העבודה כשוליה וכשכיר קשה-יום בתחילת דרכו קירבו את שוקן לאקטיביזם חברתי ולתנועות העבודה, והניעו אותו לרכוש פמפלטים וספרים סוציאליסטים, חלקם בעותקים ייחודיים. זו הייתה ראשיתו של אוסף מקורי שהפך בהמשך לאחד מהקרובים לליבו – ארכיון של 23 מהדורות שונות של “המניפסט הקומוניסטי” מאת מרקס ואנגלס.
המשוררים הגרמנים גתה והיינה היו מגדלורים שהנחו את שוקן כל חייו.

הוא מצא השראה בגיבור ספרו של גתה ״החניכה של וילהלם מייסטר״, אדם צעיר הנאבק לברוח מחיי בורגנות ריקניים כאיש עסקים. בהיינה ראה מודל לחיקוי – אינטלקטואל שתרם רבות לתרבות אירופה מבלי להתכחש לשורשיו היהודיים. על אף שנאלץ לעזוב את ספסל הלימודים בגיל 14, הפך שוקן לאוטודידקט ברוח דמותו של מייסטר. הוא רכש וקרא ספרים רבים, חלקם ייחודיים ויקרי ערך.

לאורך השנים הוא אסף כתבי יד ומהדורות ראשונות מן הרומנטיקה הגרמנית שכללו יצירות מקוריות של גתה, ניטשה והיינה, כמו גם ברנטנו, אייכנדורף, הלדרלין, פאול, פון קלייסט, נובאליס והאחים שלגל. בין הפריטים היקרים ביותר בהם החזיק היו טיוטות בכתב ידו של גתה לחלקו השני של המחזה “פאוסט”, והדפים האחרונים של האוטוביוגרפיה שלו, ״אמת ושירה: פרקי חיים״.

על אף שהיה חילוני מוצהר ובשר מבשרה של תרבות גרמניה, העניין של שוקן ביהדות היה עמוק ומתמשך. את ספרו הראשון בעברית, מהדורה משנת 1843 של ספר הושע, קיבל כמתנת בר-מצווה. כאדם צעיר הוא התרשם מתנועת ההשכלה היהודית, ואסף ספרים מאת הפילוסוף משה מנדלסון. בשנת 1906 הזדמן לידו חיבורו של מרטין בובר ״מעשיות רבי נחמן״. סגנונו הניאו-חסידי של בובר הרשים את שוקן, ונטע בו רעיון להחזיר עטרה ליושנה באמצעות פרשנות מודרנית לאוצרות ספרות עתיקים. חזון זה ליווה אותו כל חייו והתממש לכמה מפעלים מרכזיים בתחיית התרבות היהודית המודרנית. בפרט התעניין שוקן בהחייאת השפה העברית העתיקה. הוא יזם ומימן פרויקטים רבים בנושא, בהם תרגומים לעברית ולגרמנית של שירת ימי הביניים הספרדית-יהודית, והנגשתם לקהל הרחב.

שוקן תיאר פעם כיצד חש כי חייו ״כחלק מעולם הספרות הגרמנית נזקקו למימד נוסף״. את החסר הזה הוא מילא ע״י בניית קשר עמוק למורשת העברית העשירה, אותה חקר כל חייו. שוקן נפטר בשנתו, בשנת 1959, בחדר מלון בעיירת נופש בשוויץ. הוא נמצא יושב ללא רוח חיים בכורסא, כשידו חובקת כרך של ״מעשיות רבי נחמן״ של מרטין בובר. הספר הנוסף היחיד שנמצא בחדרו היה ״פאוסט״, מאת גתה. בחייו ובמותו, ספרים היו חבריו הקרובים ביותר של שוקן.