שירה עברית מימי הביניים

בשנת 1928 התגלגל מבגדד לאירופה קודקס (אסופת כתבי יד) שמשך את תשומת ליבם של חוקרים ואספנים מובילים. צורתו החיצונית של הקודקס, שהייתה פשוטה ותמימה למראה, לא העידה על עושר האוצרות הטמונים בו. הקודקס הותקן במצרים, לקראת סוף המאה ה-16, וכלל כ- 3,000 יצירות שירה עברית מימי הביניים, רובן בלתי מוכרות. בין השאר נמצאו בין דפיו מכלולי היצירות (המכונים “דיוואנים”) של גדולי משוררי ספרד, ובהם עותק יחיד של הדיוואן השלם של משה אבן עזרא. המשורר ח.נ. ביאליק ניסה לרכוש את הקודקס כחלק ממבצע הכינוס שלו. בסופו של יום היה זה שוקן שהצליח לרכוש את האסופה, ומאז היא מכונה “שוקן 37”.

מאחורי הרכישה עמד חזון הרנסנס של שוקן, ששאף להחיות את התרבות היהודית דרך גילוי מחדש של עברה המפואר. את זרעי העניין שגילה בשירה העברית מימי הביניים ניתן למצוא בכתביהם של צונץ (Zunz), דיוקס (Dukes), ולוצאטו (Luzzatto), בהם התעמק באותה תקופה. שוקן גייס קבוצת חוקרים כדי לעבד, לתרגם, לערוך ולאצור את אלפי השירים שהתגלו בקודקס לגרמנית ולעברית. מבצע התרגום המונומנטלי נמשך מספר שנים.

המהדורה הגרמנית של האוסף יצאה לאור במספר כרכים בהוצאת Schocken Verlag בברלין, והגרסה העברית הודפסה בשבעה כרכים ע״י מכון שוקן לחקר השירה העברית בירושלים. מהדורות מוערות יצאו ע״י הוצאת שוקן בתל אביב, ובהן תרגומים לדיוואנים המלאים של שלמה אבן גבירול ושל משה אבן עזרא. בניסיון להנגיש את היצירות לקהל הרחב, הוסיף שוקן ופירסמן בטור שבועי בעיתון “הארץ” – סדרה שנמשכה כעשרים שנה.

שוקן 37 היה ביטוי טיפוסי לתוכנית-האב התרבותית של שוקן, והאופן שבו השכיל לממש ולהנגיש אותה לציבור. ספרים, מאמרים וטורי עיתון רבים הודפסו מחומרי הגלם היקרים מפז שנמצאו בין דפי האסופה העתיקה. במהדורה מיוחדת שהודפסה לכבוד נישואי בנו גרשום כתב שוקן: “שירים אלו, פרי עטם של שלמה אבן גבירול, שמרביתם טרם פורסמה עד כה, נמצאו בכתב יד עתיק שעשה אלינו את דרכו מבבל הרחוקה. התמזל מזלי וניתנה לי הזכות הייחודית להיות לו לשומר”.

המלומד חיים ברודי, רבה הראשי של העיר פראג ולימים מנהל מכון שוקן לחקר השירה העברית, תירגם את יצירותיו של משה אבן עזרא, משורר יהודי ספרדי שנולד בגרנדה בשנת 1055. בשנת 1933 כתב ברודי בשולי התרגום הערה בה קשר בין גזרות המשטר הנאצי לגירוש יהודי ספרד בשנת 1492: “שוב צולל העולם למהומה… בזמנים מטלטלים אלו, פצעי הגירוש, שהגלידו ונשכחו מלב זה מכבר, נפתחים מחדש. מי ייתן וילדי עמנו למוד הסבל ישכילו ללמוד את שירי האהבה של רב-האומן הקשיש, ויתמידו לבטוח ולקוות”.