אינקונבולות

מכבש הדפוס המודרני נבנה ע״י גוטנברג בגרמניה בשנת 1450 לערך, ומשם נפוץ במהירות למדינות אחרות ביבשת. בפעם הראשונה בהיסטוריה ניתן היה להדפיס ספרים באופן המוני ולהפיצם בעלות נמוכה. המצאת הדפוס הביאה לדמוקרטיזציה של ידע – נקודת מפנה בתולדות האנושות שבישרה את המצאת רשת האינטרנט חמש מאות שנה מאוחר יותר. לראשונה הפכו ספרים לנחלת הכלל, ולא היו עוד רכושם הבלעדי של בעלי ממון ושררה. טכנולוגיית הדפוס הפכה למנוע של תנועת הרנסנס שפרחה באיטליה בין המאות ה-14 וה-17, ועסקה בגילוי מחדש וטיפוח של ערכי הפילוסופיה והתרבות הקלאסית שנשכחו ודוכאו באלף שנות ימי הביניים. הדפוס והרנסנס טלטלו את תרבות וכלכלת מדינות אירופה, והזניקו את העולם המערבי לתקופה המודרנית.

הספרים הראשונים שהודפסו בתקופה המכוננת בין 1450 ו- 1500 מכונים כיום ״אינקונבולות״, מן המילה הלטינית ״ערישה״ – מונח המרמז על היותם גרסאות הדפוס המוקדמות ביותר במערב. כ-30,000 אינקונבולות הודפסו עד שנת 1501, מהם שרדו במאה העשרים רק 150 בשפה העברית. הכרכים הנדירים הללו, שלרוב קיימים רק בעותקים יחידים, נחשבים לאוצרות הספרות היקרים ביותר של ספריות ואוספי ספרות עברית ברחבי העולם, וכעדות ליוקרתם של המוסדות המחזיקים בהם.

שוקן החל לאסוף אינקונבולות עבריות בשנת 1913, והמשיך בכך כל חייו. הוא החזיק בבעלותו כמאה אינקונבולות עבריות שהיוו את האוסף הפרטי הנרחב בעולם באותה עת. בשנת 1930 העניק שוקן במתנה 64 אינקונבולות מאוספו לספרייה הלאומית, שנהפכה לימים לחלק מן האוניברסיטה העברית בירושלים. בין הכרכים שנכללו בתרומה היו ההגדה המודפסת הראשונה שהודפסה בגוודלחרה שבספרד בשנת 1482, עמודים מן התלמוד הבבלי שהודפס בסוניצ׳ינו שבאיטליה בשלהי שנות השמונים של המאה ה-15, וכרכים נדירים מחצי האי האיברי, שהודפסו לפני גירוש יהדות ספרד בשנת 1492. אחת היצירות האהובות על שוקן היה החיבור בחינת עולם מאת אסתלינה קונאט, האישה הראשונה שהייתה מעורבת במיזם דפוס עברי. כרך זה פורסם במנטואה, איטליה, בשנת 1474.

שוקן היה קשור בעבותות לאינקונבולות שלו. בשיטוטיו ברחבי העולם הקפיד לקחת עימו, כחברים למסע, פריטים נדירים מן האוסף. כאשר פגש בשנת 1942 את הסופר היהודי-גרמני הגולה קארל וולפסקהל באוסטרליה, התרשם האחרון מכך שחומר הקריאה היחיד אותו נשא שוקן “היה ספר תפילה מרהיב מן המאה ה-15, שהודפס על ידי משפחת שונצינו באיטליה”. ספר התפילה המסוגנן היה כרוך בכריכת עור רכה ומהודרת. “התרגשתי עמוקות מן המיסתורין שבקדושתו הבלתי מעורערת של הספר”, כתב וולפסקהל, “ממש כמו שוקן עצמו”.