פעיל חברתי

שוקן היה ציוני נלהב, שבחר להתמקד בקידום פרויקטים תרבותיים וכלכליים במפעל הציוני. במהלך נסיעתו הראשונה לפלשתינה-א”י בשנת 1922, הוא חזה את הפוטנציאל הכלכלי הטמון באדמות הסובבות את מפרץ חיפה. הוא סייע למוסדות ההתיישבות לרכוש את אדמות המפרץ, וגיבש עבורן חזון תעשייתי-אזורי. כיום, מפרץ חיפה הוא אזור התעשייה הצפוני החשוב במדינת ישראל. כנציג היישוב העברי, רכש שוקן מערביי טבריה את חלקת הקבר של הפילוסוף היהודי הדגול רבי משה בן-מימון (הרמב”ם) – אתר שהפך במהרה ליעד תיירות פופולארי.

שוקן שב וביקר בפלשתינה-א”י בשנת 1925, כדי להשתתף בטקס הפתיחה ההיסטורי של האוניברסיטה העברית בהר הצופים. באותו מעמד מכונן, חש כדבריו כשותף “לשעה נצחית בקורות עמנו העתיק.” בשנת 1933 מונה שוקן ליו”ר הוועד הפועל של האוניברסיטה. הוא גייס את בן טיפוחיו, אדריכל הבאוהאוס הגדול אריך מנדלסון, כדי לתכנן מבנים מרכזיים בקמפוס, כולל בית החולים הדסה בהר הצופים. שוקן תיאר את האוניברסיטה כ- “בסיס לתרבותנו המתפתחת”, ופעל לפתוח את שעריה לפרופסורים ותלמידי מחקר שברחו מגרמניה הנאצית. לימים, הפכו אותם חוקרים ומורים לעמודי התווך של כלל האקדמיה הישראלית. בנאום חגיגי לפתיחת השנה האקדמית 1939 באוניברסיטה העברית. תיאר שוקן את מחויבותו “לשמור על גחלת המחשבה היהודית בוערת מעל לאובדנם של המוני היהודים, ולהגשים את תפקידנו כחוליה המחברת בשרשרת אותה אנו מורישים לדורות העתיד”.

במקביל לפעילותו לקידום ההשכלה והמחקר, פעל שוקן לטיפוח החקלאות וההתיישבות העובדת. בשנת 1933 הוא הפך את אחוזתו רחבת הידיים בברנדנבורג לחוות הכשרה חקלאית שנקראה Gut Winkel. דרך החווה הצליחו מאות בני-נוער עירוניים לעזוב את גרמניה הנאצית, למצוא חיי עבודה פוריים בפלשתינה-א”י, ולהפוך לעמוד השדרה של קיבוצים ומושבים רבים.