רנסנס יהודי

שוקן עסק כל ימיו בחיפוש עקשני ופרו-אקטיבי אחר זהות יהודית שתתאים לעולם ערכיו. בפרט, הוא שאף לשלב את המסורת היהודית עתיקת היומין עם ערכי התרבות של אירופה המודרנית. שוקן חלם לחשוף מחדש, ולטפח באופן יזום, מורשת תרבותית יהודית-חילונית שתעמוד בזכות עצמה, ובנפרד מן הממסד הדתי-אורתודוקסי. הוא האמין כי הכוחות שיביאו לרנסנס שכזה יהיו הלשון העברית, הפילוסופיה היהודית, והספרות המתחדשת.

שוקן החל להביע עניין ברנסנס הספרותי היהודי כשקרא כאדם צעיר את יצירותיהם של משוררי תור הזהב של יהדות ספרד בימי הביניים, בתרגום משה-מוריץ שטיינשניידר. מיזם התרגום המונומנטלי הנגיש לקוראים הגרמנים בני התקופה עולם תרבות יהודי בן אלף שנים שנשכח מלב. בין היתר, שוקן נרגש מהגילוי ההיסטורי שלפני כאלף שנים, הוגים יהודים מילאו תפקיד מפתח בתיווך תרבויות יוון וערב לעמי אירופה.
במקביל, ולהבדיל, התרשם שוקן מן הפופולריות הגואה של האפוס הגרמאני העתיק “שירת הניבלונגים”, אשר פורסם לא מזמן בברלין וסיפק השראה לגל של יצירות מודרניות, בהן יצירותיהם המוזיקליות של ריכארד וגנר וקרל אורף. 

שוקן החליט להקדיש את הונו וזמנו לגילוי “שירת ניבלונגים יהודית”. יחד עם המלומדים בהם תמך, הוא תר אחרי אוצרות ספרות יהודית נסתרים שיוכלו להתאים, לאחר תרגום ועריכה, לקהל קוראים מודרני. דוגמה מוקדמת למסע החיפוש הזה, שהעסיק אותו כל חייו, היא אוסף מעשיות החסידים Jüdischer Verlag (הקורא היהודי), אותו יזם בעריכת מרטין בובר וש”י עגנון. דוגמה אחרת היא הרכישה, העריכה וההוצאה לאור של גניזת קהיר – אוסף של מאות כתבי יד שתארו כאלף שנות חיים יהודיים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. לימים, הפכו חומרים אלה לתשתית עליה הוקם מכון שוקן לחקר השירה העברית, שהתמקד בהחייאת ספרות יהודית-אנדלוסית מימי הביניים.

האם הצליחו שוקן וחבר המלומדים שלו להביא לידי רנסנס ספרותי יהודי מודרני? מאז חורבן בית שני, ועד לתחילת המאה העשרים, התעלמו עמי מרכז אירופה כמעט כליל מן התרבות היהודית. לאחר מפעל התחייה בניצוחו של שוקן, הצליחו עגנון, בובר, גלאזר, שטראוס, ברודי, שלום, ורבים אחרים, להפוך את התרבות היהודית המתחדשת לחלק אינטגרלי ומוערך מתרבות אירופה. החיפוש העקשני אחר זהות יהודית-חילונית שהוביל שוקן באירופה לפני מלחמת העולם השנייה הביא, במידה רבה, לקבלתם הנלהבת של סופרים ישראלים ויהודים ברחבי העולם שלאחר המלחמה.